מבט נוסף על תקופת בין המצרים

ימי תקופת בין המצרים הם שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב, היום שבו חרב בית המקדש.

ימים אלו מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון והשני, וחלים בהם דיני אבלות ההולכים ומחמירים ככל שקרבים לתשעה באב, ימים של הרבה מאוד איסורים.

המילה מצרים מכילה בתוכה את המילה צרה, כלומר ימי צרה, ימים קשים, זמנים קשים ומסוכנים ובהם יש תחושת צמצום.

בחורבן הבית הראשון והשני נפרצו חומות ירושלים סמל למקומות שנפרצו אצלנו, המקום הפנימי שלנו כמו כוח פנימי של כל אחד מאתנו. אך מהי בעצם חומה שנפרצת?

חומה מסמלת תחום, גדר. גדר כמו גדרות שאנחנו תוחמים ומגדירים לעצמנו, וכאשר פורצים תחום אנחנו בעצם מטשטשים את התחומים והגבולות המוכרים ומשנים הגדרות, בודקים בין נכון ללא נכון, בין מה מתאים ובין מה כבר לא מתאים.

כאשר חומות ירושלים נפרצו, הייתה תחושה של משבר, משבר שהוביל למשבר באמון ובאמונה ובאמת הפנימית וכמו בתקופות שונות בהם העם מצא את עצמו בתקופות מגבילות ומצרות היוצרות משבר, גם אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתקופת הצרות ותחושה של הגבלות, תקופה בה אנחנו לא רואים הישגים.

השאלה איך אנחנו מאפשרים לעצמנו לצאת מתחושת ההיצרות? אנחנו בוחרים להמשיך, בוחרים להתרחב. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו להתרחב, מגיעות הבנות שאנחנו בדרך להגיע לפריצת דרך, אנחנו עושים את העבודה האישית שלנו, אנחנו מגדירים את המסגרת ולה יש סיבה ותוצאה. אם תוצאה מסוימת, אינה מתאימה לנו, אנחנו יכולים לשנות את התוצאה.

תקופת בין המצרים היא תקופה בה מתרחשים הדברים מהר ותחושות ישנות וחדשות עולות בנו, זו יכולה להיות תחושת התרחבות או צמצום, הצרות כמו בתקופה זו של בין המצרים אך הבחירה היא שלנו.

אם ניתן לעצמנו לשמר תחושות ישנות ומגבילות ומצרות ואז להצטמצם או להיפך, נאפשר לעצמנו לקבל תחושות והבנות חדשות ונתרחב.